פסק-דין בתיק עפ"ג 34612-11-12

המערער בתיק זה הורשע בשני כתבי אישום בעבירות הקשורות ברכב, אולם יש בהם מימד מיוחד של חומרה, כפי שיוסבר בהמשך. בתיק הראשון (3568-9-10) הורשע המערער בסיוע לגניבת רכב, העלבת עובד ציבור והפרת הוראה חוקית. כפי שציין בית-משפט קמא, מדובר בסיוע שהושיט המערער לאחר, כדי לגנוב שני כלי-רכב ולהעבירם לשטחי הרשות. מעצרו על-ידי שוטרים לא היווה, ככל הנראה, רכיב מרתיע לגבי המערער, שכן הוא עלב בשוטר בתחנת המשטרה. בנוסף יש בתיק זה עבירות של הפרת תנאי מעצר בית חלקי.

התיק השני, שהוא התיק המרכזי בענייננו (תיק 22877-03-12) מתעד גם הוא אירוע של גניבת רכב. המערער הפר תנאי מעצר בית שהוטלו עליו בתיק הראשון, גנב רכב מסחרי בצורה שגרמה חבלה ממשית לרכב, התניע אותו. לרוע מזלו ניידת משטרה שחלפה בסביבה סימנה לו לעצור. המערער כמעט כפי שניתן לצפות מהתנהגותו הקודמת, לא נענה לדרישת השוטרים. הגביר את מהירותו, עבר נתיבים, הכל כאשר הוא מדבר בטלפון נייד. בהמשך יצא מהרכב, השאיר אותו מונע והחל בבריחה רגלית. הרכב המשיך בנסיעה ללא נהג, חצה את כל נתיבי הנסיעה ונתקע בגדר הבטיחות סמוך ליציאה לנמל התעופה בן גוריון.

באשר לתיק הראשון, הודיעו הצדדים לבית-משפט קמא כי הגיעו בו להסדר טיעון, ולפיו יוטלו על המערער 3 חודשי מאסר. העונש שאיננו מידתי בעליל הוסכם על הצדדים, בשל נסיבות נלוות, שעניינם העובדה ששותפו של המערער לאותו אירוע נורה על-ידי שוטר במהלך האירוע. בדיעבד, עובדה זו מהווה את הציר המרכזי עליו נשענים טיעוני הסניגור בענייננו, ועל-כך בהמשך.

בית-משפט קמא אימץ את הסדר הטיעון ובגין תיק זה אכן הוטלו על המערער 3 חודשי מאסר.

בתיק השני, כאמור התיק המרכזי, הטיל בית-משפט קמא 27 חודשי מאסר. שני עונשי המאסר הצטברו זה לזה, כך שסך הכל בגין הפרשיות נושא הערעור הנוכחי, הוטלו על המערער 30 חודשי מאסר בפועל וכן מאסרים על תנאי.

נגד המערער היו תלויים ועומדים שני מאסרים על תנאי, האחד בן 12 חודש והשני בן 6 חודשים. בית-משפט קמא הפעיל אותם במצטבר זה לזה ובמצטבר לעונש המאסר שהוטל, כך שסך הכל על המערער לרצות 4 שנות מאסר בניכוי תקופת מאסרו.

על הענישה הערעור בפנינו.

כפי שציינו לעיל, הטיעון המרכזי שבפי הסניגור עניינו הטראומה שחווה המערער בעת שחברו נורה לנגד עיניו במהלך האירוע הראשון. לטענתו של הסניגור, המערער הושפע קשות, נגרר לשימוש באלכוהול. השפעת האלכוהול והטראומה נתנו בו את אותותיהם, וכך קרה שהמערער עבר את העבירות נושא האישום השני.

בבית-משפט קמא הופנה המערער לקבלת תסקיר, לצערנו התסקיר לא הובא לנו. מכל מקום, מגזר הדין אנו למדים כי התסקיר לא העלה אפיק שיקומי משמעותי. לטענת הסניגור, בהינתן הטראומה, בהינתן גילו הצעיר של המערער ובהינתן התקופה הכוללת שעליו לרצות, יש מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בקיצור תקופת המאסר.

עוד מלין הסניגור על הקנס שהוטל על המערער, בסך 5,000 ש"ח. קנס זה יפול על שכם משפחתו, שהיא משפחה קשת-יום ואיננה יכולה לעמוד בנטל.

התביעה מפרטת ומפנה לכל הנימוקים שצויינו בגזה"ד של בית-משפט קמא ועתירתה שלא להתערב בענישה.

אם אמרנו שאין בערעור זה ממש אמרנו מעט ולא נתנו, ולו ביטוי לכאורי, לחומרתם של המעשים ולמיהותו של המערער, כפי שהיא משתקפת הן מגיליון הרשעותיו הקודמות והן, ובמיוחד, מהאירועים נושא שני האישומים שבפנינו.

הרשעותיו הקודמות של המערער מצביעות על-כך כי הוא עוסק למחייתו בגניבת רכב. המערער שב ומבצע אותן עבירות. תקופות מאסר שריצה, עונשי מאסר על תנאי שהוטלו עליו, לא היה די בהן כדי לגרום לו להחליף את משלח ידו (תרתי משמע). איננו מקבלים את טיעונו של הסניגור, ולפיו הטראומה שעברה על המערער באישום הראשון נתנה ביטוייה במעשיו בהמשך. הטראומה, אם בכלל, צריכה היתה לגרום לו לפעול בדרך הפוכה ולהימנע ממעשים דוגמת אלה אותם ביצע באישום המרכזי.

אנו רואים להדגיש את מה שהדגיש גם בית-משפט קמא, את העבירות נושא האישום השני ביצע המערער כשהוא מפר את תנאי מעצר הבית שהוטלו עליו בתיק הראשון. לא זו בלבד, אלא שעות ספורות לאחר פגישה שהתקיימה איתו בשירות המבחן. הנה כי כן, למערער הושתה יד, הוא הופנה לשירות המבחן, וכך הבין המערער את היד שהושתה לו.

בכל האמור לעיל עדיין לא נתנו ביטוי לאופיים של המעשים שמדובר בהם באישום השני. לא בגניבת רכב בלבד מדובר, אלא באיבוד כל מעצורים, ואף הפעם תרתי משמע. המערער עבר כל עבירה אפשרית במהלך הנהיגה, סיכן את עצמו, סיכן את המשתמשים בדרך לצידו והתעלם לחלוטין מחייהם של אחרים. חסד נעשה עם המערער ועם הציבור כולו, בכך שהרכב הגנוב שהתדרדר לא גרם לתאונה של ממש בפתח נמל התעופה בן גוריון. אם לא היה הרכב מתנגש בגדר הבטיחות, הדעת נותנת כי תיק זה היה מסתיים בטרגדיה משמעותית שבה היו מוצאים את מותם קורבנות חפים מפשע.

כאשר הטיל בית-משפט קמא 27 חודשי מאסר, יש לו למערער על מה לברך. אין כל סיבה לבוא לקראת מערער זה, מותר לחברה להתגונן כנגד מעשים מסוג זה. אין גם כל סיבה לחפוף את המאסרים על תנאי שהיו תלויים ועומדים נגדו. ככלל יש להפעיל מאסרים על תנאי, ואם כך ככלל, במקרה הנוכחי, על אחת כמה וכמה.

התוצאה היא, כי אנו דוחים את הערעור לענין תקופת המאסר.

מצאנו לנכון, מטעמים אנושיים בלבד, לקבוע כי הקנס ישולם עד לתאריך 1.1.14 ואם ישולם עד תאריך זה במלואו, יבוטלו קנסות הפיגורים וההצמדה. אם לא ישולם - יעמדו כל התוספות בעינן.

<#4#>